קבוצת קורדן בע"מ נ' היפנוטיק בע"מ

פסק דין

לפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום יתרת חוב בגין אספקת מוצרים, בסך של 23,453 ₪.

התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בייצור ושיווק מוצרי בריאות וטיפוח. הנתבעת הינה חברה פרטית העוסקת בשיווק מוצרי קוסמטיקה.

בין הצדדים התקיימו יחסי מסחר מספר שנים, עד לסוף 2007, אשר במסגרתם רכשה הנתבעת מוצרים שונים מהתובעת ושילמה עבורם על בסיס חשבוניות שהועברו לה מעת לעת. כל אחת מהחברות ניהלה מערכת הנהלת חשבונות וזו כללה כרטסת המתייחסת להתחשבנות עם החברה השנייה.

במהלך 2008 נתגלעו בין הצדדים מחלוקות באשר להתחשבנות ביניהן ובתחילת 2009 החלו הצדדים להתכתב באמצעות עורכי דין, כאשר התובעת טוענת ליתרת חוב של הנתבעת והנתבעת מכחישה את הטענות. בהעדר הסכמה, הגישה התובעת לביצוע בנובמבר 2010 שיק בסך של 4,790 ₪, משוך ליום 29.7.07. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השיק, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן ובעקבות זאת הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, על בסיסו התבררו המחלוקות.

לטענת התובעת, לנתבעת יתרת חוב כוללת בסך 19,302 ₪ נכון ליום 1.11.07, סכום אשר מתבסס על הנתונים בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת אצל התובעת. סכום התביעה מתבסס על יתרת חוב זו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד 10.4.11. לטענת הנתבעת, הסכומים הנקובים בכרטסת הנהלת החשבונות אינן נכונים ואינם מביאים בחשבון זיכויים שלא ניתנו ונזקים שנגרמו לנתבעת עקב אספקת סדרת מוצרים פגומה. ביחס לשיק שפתח את ההליכים, טוענת הנתבעת כי השיק נפרע בשיק חלופי ביום 31.10.07.

גרסת התובעת נתמכה בתצהירו של מנהל התובעת, אורי דגן. גרסת הנתבעת נתמכה בתצהירי מנהלת הנתבעת, גב' מרינה סטרזיצקי וגב' ענת אוהד. היום, 16.7.12, נחקרו המצהירים על תצהיריהם ובתום החקירות סיכמו באי כוח הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

"המוציא מחברו עליו הראיה" הינו כלל בסיסי בדין האזרחי, ובאופן רגיל מוטלים על התובעת בתביעה אזרחית גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות, אלא אם כן נקבעת בחוק חזקה הפוכה. על התובעת, שנטל ההוכחה מוטל עליה, להוכיח את תביעתה מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%.

להוכחת טענתה בדבר קיומו של חוב, הציגה התובעת כרטסת הנהלת חשבונות שלה עצמה לשנת 2007 (נספח ב' לכתב התביעה). עיון בכרטסת, מלמד כי בתחילת 2007 עמדה הנתבעת בחוב בסך של 27,926.32 ₪, במהלך 2007 התקיימה פעילות עסקית הכוללת חיובים וזיכויים, במהלך 2007 בוצעו תשלומים על ידי הנתבעת ואלו נרשמו בכרטסת, ובסוף 2007 נותרה הנתבעת בחוב של 19,302.32 ₪.

לתמיכה בטענותיה על אודות החוב נשוא התביעה, הציגה התובעת גם את כרטסת הנהלת החשבונות שלה, של התובעת, לשנת 2007 אצל הנתבעת (נספח ג' לכתב התביעה). עיון בכרטסת שערכה הנתבעת עצמה במהלך 2007 מראה חפיפה כמעט מלאה בין הכרטסות. כך גם העידה גב' אוהד מטעם הנתבעת (סע' 10 (ד) בתצ' גב' אוהד) כי יש "התאמה מלאה" בחשבונות שנערכו בשנת 2007.

לפי כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת, עומדת הנתבעת בתחילת 2007 ביתרת חוב לתובעת בסך של 26,496 ₪, כלומר כ- 1,430 ₪ בלבד פחות מהסכום המקביל בכרטסת של התובעת. לפי אותה כרטסת של הנתבעת, עומדת יתרת חובה לתובעת ביום 31.1.08 בסך של 17,872 ₪, כלומר אותו פער של כ- 1,430 ₪.

כאשר הן לפי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת והן לפי כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת מוסכם כי הנתבעת נותרה בחוב לתובעת, די בכך כדי לקבוע כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת טענותיה. הנתבעת, לפי כרטסת הנהלת החשבונות שלה, למעשה "מאשרת" קיומו של חוב בסך 17,872 ₪ ליום 31.1.08 ומאחר והתובעת לא הציגה הסבר להפרש בסך כ- 1,430 ₪, הרי שהחוב יועמד על הסכום הנקוב אצל הנתבעת.

יצוין, כי מתייתר לחלוטין הצורך לדון בטענות לעניין השיק בסך 4,790 ₪, שהרי התביעה איננה מתבססת עוד על השיק ואיננה תביעה שטרית. אין מחלוקת שהשיק בו אוחזת התובעת לא נפרע, נראה על פני הדברים (מהאמור בכרטסת ובתצהירי הנתבעת) שאכן שיק זה הוחלף בשיק בסכום זהה שנפרע ביום 31.10.07, אך לא על זה מתבססת התביעה. התביעה מתבססת על החוב בכרטסת וחוב זה "כולל" את החוב בגין השיק שחזר.

בשלב זה עובר הנטל לנתבעת לסתור את טענות התובעת. לטענת הנתבעת, למרות האמור בכרטסות הנהלת החשבונות, כולל כרטסת הנתבעת עצמה, אין היא חייבת כספים לתובעת.

הנתבעת טוענת כי מקור החוב באותה "יתרת פתיחה" ליום 1.1.07, דהיינו התחשבנות אשר מקורה לפני 1.1.07, אלא שזו איננה מביאה בחשבון סכומים אשר צריכה הייתה התובעת לזכות את הנתבעת. טענה זו התבררה כלא יותר מסיסמה ריקה מתוכן. הנתבעת לא הביאה דוגמא ולו למקרה בודד של זיכוי שהגיע לה ולא ניתן לה. הנתבעת לא הציגה ולו מכתב בודד בעניין זה או תעודת זיכוי או כל מסמך אחר. מנהלת הנתבעת, גב' סטרזיצקי, העידה שכלל לא בדקה זאת (עמ' 12 בפרוט'). המנהלת השנייה של הנתבעת, גב' אוהד, מתייחסת בתצהירה רק להתחשבנות בשנת 2007 למרות שלכאורה צריכה הייתה להתייחס להתחשבנות בשנים קודמות, השנים בהן לטענתה "נולדו" הזיכויים החסרים. גם בעדותה דבקה גב' אוהד בגרסתה לפיה היה עליה לבדוק את ההתחשבנות בשנת 2007 ותו לא (עמ' 13, ש' 31 בפרוט').

חלף בדיקה ופירוט, טוענת הנתבעת שהיה על התובעת להביא ראיות להתחשבנות לפני 2007 אך לא היא. כאשר הנתבעת מודה בקיומה של יתרת חוב הנקובה בכרטסת ליום 1.1.07 הרי שאם חפצה הנתבעת לכפור בחוב הנקוב בכרטסת שלה עצמה, עליה הנטל להביא לכך ראיות ובנטל זה איננה עומדת. חלף התמודדות עם יתרת הפתיחה בכרטסת לשנת 2007, מרחיבה הנתבעת לגבי ההתחשבנות במהלך 2007, כאשר הפירוט המובא על ידה מיותר וחסר כל רלוונטיות. לא ההתחשבנות במהלך 2007 רלוונטית אלא זו שלפני 2007, זו שיצרה את החוב בתחילת 2007.

אם כך, מסתבר שהמקור לטענת הנתבעת בשנים שלפני 2007, מסתבר שהנתבעת איננה מביאה כל פירוט לטענה זו, מסתבר שהנתבעת לא מביאה כל ראיה לטענה זו ומסתבר שמנהלות הנתבעת כלל לא טרחו לבדוק טענה זו. לפיכך, אין אלא לקבוע שמדובר בטענה מופרכת וחסרת יסוד.

עוד טוענת הנתבעת כי התובעת הפרה התחייבות לספק מוצרים שונים לנתבעת בשנת 2006 ובכך הסבה לנתבעת נזקים. גם טענה זו לא נותרה מעבר לטיעון כוללני בתצהירי הנתבעת. לא הובאו כל ראיות להתכתבות בעניין זה, לא הובא כל פירוט הכולל מועדים ופריטים שאפשר סופקו ואפשר לא ואפשר סופקו עם פגמים, לא הובא פירוט נזקים נטענים. גם טענה כללית שכזו איננה מהווה טענת הגנה כנגד החוב לתובעת.

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

לסיכום, התובעת הוכיחה את טענתה לחוב שחבה הנתבעת כלפיה נכון לסוף 2007 בסך של 17,872 ₪. הנתבעת לא הצליחה לסתור את ראיות התובעת ולא הצליחה להביא כל ראיה לתמיכה בטענתה לפיה החיוב בכרטסת שלה עצמה שגוי. לא נותר אלא לקבל את התביעה.